לברוח בחיפזון - פרשת בא

בפרשתנו אנו קוראים על הרגע הדרמטי של יציאת מצרים.

מיד לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, המצרים הנתונים בבהלה ופחד "מאלצים" את בני ישראל לצאת ממצרים במהירות הבזק:

"וַיְּחֶזְקוּ מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ... וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".

לכאורה, הדבר תמוה. מדוע בני ישראל הסכימו לצאת בבהילות כזו? הרי המצרים כבר נכנעו ופחדו מהם. הם היו יכולים להמתין לשעות הבוקר הנוחות, להתארגן בנחת, לאפות לחם מסודר כצידה לדרך ולצאת בכבוד כבני מלכים.

חכמינו מסבירים שמאחורי החיפזון החיצוני עמדה סיבה רוחנית עמוקה. בני ישראל במצרים היו במדרגה רוחנית נמוכה מאוד, עד כדי כך שאילו היו משתהים שם ולו רגע אחד נוסף, הם היו עלולים לשקוע בתוך הטומאה המצרית ולא לרצות לצאת משם לעולם.

החיפזון היה הכרחי כדי להציל את נשמתם לפני שיהיה מאוחר מדי.

מהסיפור ההיסטורי הזה לומדים חכמינו יסוד חשוב לעבודת הנפש של כל אדם ואדם:

לכל אחד מאיתנו יש את ה"מְצָרִים" הפרטיים שלו – קשיים, הרגלים שליליים או מקומות שבהם הוא תקוע. לעיתים מגיע רגע של התעוררות, מחשבה פתאומית של "אני חייב לצאת מזה עכשיו".

ברגע התעוררות כזה, אומרים חכמינו, אסור להתמהמה. אל לאדם להתחיל לעשות חשבונות של "צידה לדרך" – איך זה יסתדר? מה יהיה מחר? איך אסתדר בלי ההרגל הישן?

כשמזהים מקום שלילי, צריך לברוח ממנו כמו שבורחים מאש, בלי ודאות לגבי העתיד ובלי תכנונים מוקדמים. הבריחה עצמה היא ההצלה.

לפעמים, הדרך היחידה להיוושע היא פשוט לקום וללכת, בביטחון גמור שהצידה לדרך כבר תגיע בהמשך כפי שהיה לבני ישראל במדבר.

שבת שלום ומבורך!