"בֵּרַךְ אֹתָם"- פרשת "ויחי"

בפרשתנו, אנו קוראים על רגעיו האחרונים של יעקב אבינו.

לפני פטירתו, הוא אוסף את בניו ומברך כל אחד מהם בברכה המיוחדת לו, לפי אופיו ותכונותיו: "...אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם"

הפסוק פותח בלשון יחיד המדגישה את הבידול – "כְּבִרְכָתוֹ" של כל שבט, אך חותם בלשון רבים – "בֵּרַךְ אֹתָם".

נשאלת השאלה: אם יעקב העניק לכל בן ברכה אישית התפורה למידותיו, מדוע הכתוב מכליל את כולם בברכה אחת?

יעקב אבינו מנחיל כאן את התשתית של עם ישראל. הוא מלמד שהייחודיות של כל פרט אינה מטרה בפני עצמה, אלא כלי שנועד לשרת את הכלל.

הברכה האישית של כל שבט הופכת גם לברכה עבור כל השבטים האחרים.

כאשר שבט אחד מתברך בתכונה מסוימת – בין אם זו גבורה, עושר או בינה – התכונה הזו אינה נותרת בחלקתו הפרטית, אלא היא מוקרנת ומשפיעה על כל האומה.

צבא אינו מורכב מאנשים זהים, אלא מפסיפס של יכולות:

היחיד: לכל משרת יש את ה"ברכה" שלו – המקצועיות הייחודית, חוסן הנפש או היכולת הטכנית וכדומה.

ההצלחה תלויה בכך שהיחיד לא יסתגר בכישרונו, אלא יתרום אותו למערכת כולה.

ההצלחה תלויה גם בכך שאני שמח שיש לאחרים הרבה יכולות ומשאבים, כי בכך המשימה של כולנו תצליח.

"ברך אותם" מלמד אותנו שבעם ישראל וביחידה צבאית, הברכה של האחד היא נכס של הרבים. ככל שנדע להביא את התכונות הייחודיות שלנו לידי ביטוי מתוך הכרה שאנו חלק מגוף אחד, כך נזכה לחוסן ולניצחון.

שבת שלום ומבורך!

אברומי