בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב - פרשת כי תבוא

ברכות וקללות רבות נאמרו בפרשה, הברכות מובטחות בגין שמירת התורה והמצוות והקללות במידה וחלילה יהיה ההיפך.

במהלך פסוקי הקללות המוזכרות בפרשה, מוזכר גם הטעם הראשי לכך שהקללות יחולו על בני ישראל:

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".

כלומר:

העונש של בני ישראל הוא בגלל קיום התורה והמצוות ללא "שִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".

מיד נשאל, רק בגלל שבני ישראל עבדו את ה' ללא שמחה הם יגלה מארצם ויסבלו ייסורים רבים?!

התשובה לכך היא:

'עם ישראל' באופן 'אובייקטיבי התרשל מאד בקיום התורה ועל כן הוא גולה מארצו.

אך התורה באה לומר לנו מהו ה'שורש', מהו הגורם המרכזי להתרשלות זו:

קיום התורה והמצוות ללא שמחה וחשק.

ברגע שמקיימים התורה בלי מוטיבציה ואנרגיה חיובית, לאט לאט הכוחות מדלדלים ומתחילים לזלזל בתורה ומשם "עבירה גוררת עבירה" ומגיעים להתרשלות בקיום מצוות רבות וחשובות.

למדנו מדברים אלו, שהיכולת של אדם לפעול, להשקיע ולהשפיע במעשיו לאורך זמן תלוייה ברמת ה: "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" שיש לו בהם.

ככל שיש דעיכה בכך, לאט לאט גם מעשיו ופעולותיו יורדים באיכותם ובכמותם.

וככל שיש ריבוי "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב", כך גם מעשיו מתרבים ומשתבחים!

שבת שלום ומבורך!