בין אוהל למשכן - פרשת בלק

אחת הברכות שבלעם מברך את עם ישראל בפרשה היא "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

בלעם משבח שהאוהל ומהשכן של ישראל הם טובים.

אולם, הדברים נראים סותרים, אוהל זה מקום מגורים ארעי, משכן לעומת זאת מבטא מקום של קבע.

מה טמון בברכה זו?!

התשובה לכך:

יש שני צירים מקבילים שאדם צריך ללכת בהם בחייו ואם יודע לשלב אותם נכון זהו שבח גדול.

מצד אחד, על האדם להרגיש כמו "אוהל", להרגיש ארעי, לא להתקבע בחיים למשהו מסויים, עליו לראות כל הזמן כיצד ניתן להתקדם, להרגיש חופשי ומשוחרר לשנות, להתפתח וכו'.

החיסרון בכך הוא, שאדם שכל הזמן מחפש להתקדם, יכול להיות במרירות כלפי עצמו, הוא כל זמן מחפש משהו אחר, אין לו "דקה" של נחת ושמחה במקום העכשווי בו הוא נמצא.

מצד שני, על האדם לסגל את עצמו להיות "משכן" להיות קבוע, לדעת להתבסס במקום אותו הוא השיג, להיות רגוע ושמח בו.

לא להיות כל הזמן בהרגשת חיסרון.

אך גם בגישה זו תיהיה בעיה, האדם עלול לא להתקבע ולא להתקדם בחייו.

הפיתרון המושלם הוא:

לדעת לשלב בין הדברים, להיות גם אוהל וגם משכן.

בכל התקדמות לדעת לשמוח ולהיות רגוע, להתבסס בשלב החדש, להיות "עשיר השמח בחלקו".

אולם אחר כך מתוך רוויה מהשלב הנוכחי ומתוך שמחה בהגעה אליו לשאוף להתקדם קדימה.

בלעם, התפעל כל כך מהיכולת לשלב בין שני הניגודים ואת זה הוא ציין בנבואה שלו - מַה טֹּבוּ

שבת שלום ומבורך!