המכיר את מקומו- פרשת מטות

עם ישראל יוצא למלחמה על "מדיין".

המלחמה מסתיימת בניצחון ונופל שלל רב אצל עם ישראל: צאן, בקר, חמורים וכו'.

הקב"ה מצווה לחלק את השלל

בין הלוחמים לבין שאר העם באופן שווה.

אך כל אחד מצווה לתת מעשר מוגדר לצורך הכהנים/הלוים.

שאר השלל, כלי הכסף וכלי הזהב נשארו של הלוחמים, וכך נאמר "אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ".

לעומתם, המפקדים, תרמו את כל כלי הכסף והזהב שהם מצאו. הם עשו זאת כהודאה לאלוקים על ההצלחה במלחמה שנסתיימה ללא נפגעים.

בניגוד למצופה התורה לא מציינת את הלוחמים לשלילה.

מדוע? לא מצופה שגם הם יתרמו מהשלל שלהם להודות על המלחמה המוצלחת?!

תשובה:

התורה מלמדת שאין הקב"ה רוצה שכולם יתנהגו אותו דבר.

כל אחד צריך להתנהל בהתאם לרמה הנפשית/ רוחנית שלו.

אין מצופה מהאדם לעשות דברים שאינם מחוייבם בגלל שכולם עושים.

כל אחד צריך להכיר את מדרגתו ולשמוח בה. בהתאם למדרגה זו עליו להתנהל.

חכמים שיבחו את "המכיר את מקומו"!

שבת שלום ומבורך!