פסיכולוגיה- פרשת בשלח

עם ישראל חונה במקום הנקרא "רפידים" ושם עם ישראל במצב של צמא כבד למים.

התורה מתארת את מצוקת העם ואת פנייתו של משה אל ה'. בתגובה, ה' מורה למשה לקחת את המטה ולהכות בצור כדי להוציא להם ממנו מים.

אולם, ישנו דגש מיוחד בלשון הפסוק: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ".

נשאלת השאלה: מדוע היה על משה לעבור בתוך המחנה ולחתוך את המון העם בדרכו אל הצור? מדוע לא יכול היה ללכת ישירות לצור ולהודיע להם לאחר מכן שנמצא פתרון?

התשובה לכך טומנת בחובה יסוד פסיכולוגי עמוק בנפש האדם.

בכל מצב של חוסר – בין אם מדובר ברעב, בצמא או במצוקה אחרת – קיימים שני רבדים:

החוסר האובייקטיבי: המציאות הפיזית שבה חסרים מים או מזון.

הרובד הפסיכולוגי: תחושת חוסר האונים והחשש מהעתיד המעצימים את הסבל.

כאשר אדם אינו יודע מתי ואיך ייפתר חסרונו, תחושת הרעב והצמא הופכת לכבדה ומעיקה הרבה יותר.

לכן,

הקב"ה רצה להקל על סבלם של ישראל עוד לפני שהמים יצאו מהסלע. על ידי כך שמשה עבר לפני העם עם המטה בידו, הוא הראה להם שהפתרון כבר בדרך.

עצם הידיעה שיש פתרון באופק מעניקה כוחות נפש להתמודד עם המצוקה הקיימת

ברגע שהעם ראה את משה צועד אל הצור, עוצמת הצמא הפסיכולוגי פחתה, והם זכו להקלה עוד לפני ששתו את הטיפה הראשונה.

מכאן אנו למדים שיעור חשוב לחיים: לעיתים קרובות, עוצמת הקושי שאנו חווים אינה תלויה רק במציאות היבשה, אלא בתחושה הפנימית שלנו. אם נאמץ את הידיעה והאמונה שיש פתרון טוב ושיש מי שדואג לנו, נוכל להרגיע את עוצמת החוסר ולמצוא את הכוח להמתין לישועה שתבוא.

בנוסף, ככל שנדע לייצר תחושה ביטחון ואווירה של שפע עבור הסובבים אותנו, נצליח להוריד מהם מעמסה נפשית כבדה.

שבת שלום ומבורך!

אברומי