שִׁכְחָה זה גם טוב - פרשת כי תצא

אחת המצוות בפרשה מדברת על אדם שקוצר את תבואתו (חיטה, שעורה וכדומה) ותוך כדי פעולת הקציר הוא שם לב ששכח לקצור מאחור חלק קטן משדהו.

התורה מצווה עליו "...לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה..."

האדם מחוייב להשאיר את אותו החלק לנזקקים.

מצווה זו הינה יוצאת דופן, מכיוון שהיא מתקיימת בלי מודעות האדם.

רק לאחר שהאדם כבר "שכח" אסור לו לחזור ולקצור, אבל אם הוא לא הוא היה שוכח היה מותר לו לקצור את תבואה זו.

נשאלת השאלה:

מדוע התורה לא מצווה אותנו מראש להשאיר כמויות מסויימות של תבואה לא קצורה עבור הנזקקים.

מדוע המצווה הזו צריכה להתקיים רק בסיטואציה של 'שכחה'?!

התשובה לכך:

התורה רוצה לחנך את האדם להיות 'נדיב'!

אם אדם היה יודע מראש שעליו להשאיר חלק מסויים, אז הוא מראש כבר לא היה "בונה עליו" וזה לא היה עבורו 'ניסיון' ומאמץ משמעותי לוותר על תבואה זו.

התורה רצתה להעמיק את מידת הנדיבות של האדם ולגרום לו לדעת לוותר ולהיות נדיב גם בלי תכנון מקדים ובכך להטמיע בו את מידת הנדיבות בכל מצב חיים בו הוא נמצא.

שבת שלום ומבורך!