התלבטויות והחלטות- פרשות "ניצבים וילך"

בפרשתנו אנו עדים לשלב בו משה רבנו מעביר את מושכות ההנהגה ליהושע בן נון.

ניתן להבחין בהבדל ניסוחי בין הברכה והחיזוק של משה ליהושע, לבין ציוויו של הקב"ה.

כאשר משה פונה ליהושע לעיני כל ישראל, הוא אומר לו: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ...", אולם בהמשך, כאשר הקב"ה בעצמו מחזק את יהושע, הנוסח משתנה: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ...".

מה עומד מאחורי השינוי בין "תבוא" לבין "תביא"?

חז"ל עומדים על הדקויות הללו ומסבירים שישנן שתי גישות שונות לחלוטין למושג הנהגה. גישת משה מציעה ליהושע הנהגה דיאלוגית ושיתופית – "תבוא עמהם". לפי תפיסה זו, עשה עמהם בשוויון, התייעץ איתם, שמע את דעתם, ושקול את מורכבות הציבור.

מאידך, גישת הקב"ה ("כי אתה תביא") מבהירה ליהושע פן אחר לחלוטין – הנהגה אינה יכולה להתנהל כממשלת נגררים. על מנהיג לסחוב את העם, להוביל, לקבוע עובדות בשטח ולחתוך החלטות.

שני הביטויים הללו אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה ומציגים את שני השלבים ההכרחיים בניהול ובקבלת החלטות.

השלב הראשון הוא הקשבה ותכנון ("תבוא"); לפני שמקבלים החלטה, מנהיג ראוי חייב להיות קשוב לשטח, לשמוע את הקולות, להבין את הדילמות של הציבור ולשתף אותם בתהליך.

השלב השני הוא הביצוע וההובלה ("תביא"); ברגע שהתקבלה ההחלטה, אין עוד מקום לדיונים אינסופיים ולספקות. בשלב הזה, המנהיג חייב לקחת את המושכות לידיים, לרוץ קדימה בעוצמה ולהוביל את כולם אל היעד – גם אם יש מי שמטיח ביקורת או מהסס.

היסוד הזה נכון לא רק למנהיגי ציבור, אלא לכל אדם בהובלת חייו שלו. בשלב החשיבה וההתלבטות, נכון להתייעץ, לבחון אלטרנטיבות, לשקול דעות שונות ולנהל "דיאלוג" פנימי או חיצוני. אך אדם שלא יודע לחתוך, נשאר תקוע במקום עם ים של רעיונות ומאפס מעשים. לאחר שקיבלת החלטה מושכלת – עזוב את ההסוסים. עבור ממצב של "תבוא" למצב של "תביא": קח אחריות, הובל את עצמך בנחישות אל המטרה, ורוץ איתה עד הסוף.

שבת שלום ומבורך!