לקפוץ לאש - פרשת בהר

התורה מזכירה בפרשה את האיסור 'להונות' איש את אחיו.

האיסור הוא, על ענייני ממון:

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו".

איסור נוסף מדבר על כל דבר שמצער את חבירו ללא קשר לצער כספי:

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ"

נשאלת השאלה:

מדוע באיסור להונות בממון התורה משתמשת בביטוי "אָחִיו", ואילו באיסור לצער את חבירו בכל תחום התורה משתמשת בביטוי "עֲמִיתוֹ"?

הדברים מדוייקים:

בתחום הממוני אדם יכול להרגיש יותר בנוח ל'הונות' אנשים מהמשפחה או מסיבות שאנו משפחה וסולחים אחד לשני, או כי יש לנו ירושה משותפת וכו', מה שאין כן אצל חבריו שאינם ממשפחתו.

בתחום הפגיעה בזולת, אדם יכול להרגיש יותר בנוח לפגוע באנשים שאינם ממשפחתו.

על כן, התורה מדגישה בביטויים שונים את נקודות החולשה שבהם צריך להיות ב'משנה זהירות' על מנת שלא ליפול בהם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי הדגיש מאד את הזהירות מפגיעה בזולת, וכך אמר:

"נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים".

יש שהסבירו שהדלקת המדורות בל"ג בעומר רומזת גם לעניין זה - עדיף ליפול למדורה ולא להלבין פני חברו.

שבת שלום ומבורך!

אברומי